עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

היי אני כרמל.
אני בן 15, מצפון הארץ אני מניח...
אני יתום מאב ואם, ילד בודד שכזה אחד כזה שאף אחד לא מכיר, אחד כזה שאם הוא יעלם, ימות. אף אחד לא באמת ירגיש... לא ישים לב. אף אחד לא באמת ידע שהייתי קיים.
אני רוצה למות, אבל לא מוכן לוותר על כל מה שהחיים מציעים לי.
למרות שלצערי הם הלו שוויתרו עלי...
מאז שאני מכיר את עצמי אני עובר מבית לבית, מפנימייה לפנימייה, מחליף הורים כל יומים, מחליף אחים, חיים.
במהלך כמה חודשים התגוררתי ברחוב... ישבתי על ספסל שהפך מאותו הרגע לביתי ימים שלמים העברתי איתו הוא היה החבר היחיד שהיה לי אי פעם בחיים.
מעולם לא היה לי פייסבוק, אני לא מכיר את הדבר ויש האומרים שמזל.
לא מזמן קיבלתי הורים חדשים... עשירים הם קנו לי כל מה שרציתי, פעם ראשונה שאני כותב במחשב שהוא שלי כשאני חושב על זה אף פעם לא היה לי כלום... חוץ שני שרשרות זהב... עליהם אספר בבלוג.
מקווה שתאהבו אותי...
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מת

אני מת. כבר מזמן. תמיד הייתי מת. בערך מגיל שלושה שבועות, אני חושב. אני מת מבפנים, הכל כבר לא מתפקד.
הלב שכח, שמחה מהי.
שכחתי איך לצחוק ממה בכלל צוחקים.
העיניים רגילות לבכי לכאב, לצבע האדום.
הידיים רגילות להרוס כל מה שאפשר.
מוח רגיל לפקודות של אנשים לא מוכרים.
רגיל לשמוע מילים כמו : תעשה. תלך. אתה לא מתאים. אתה לא מבן שרצינו סליחה.
רגיל להיות מת מבפנים.
STOP! לא!!!!
10/09/2013 22:28
החיים הם גיהנום ואת לי האור
הלו חיי
אז איך הכל קרה.
ואו היו לי ימים רעים, אבל זה... טוב זה הכי נורא אני מניח.
טוב אז בעבר אותי את אחי אימצו הורים ממש לא אחראים. זאת אומרת לא ממש הזיז להם איפה אנחנו הולכים או אם אנחנו בכלל הולכים ללימודים 
או עם מי אנחנו מסתובבים ומה עושים איתם.
היינו מסתובבים כל יום אחרי בית הספר או בזמן בית הספר עם חבורה של "עבריינים" ערסים פושעים... תקראו לזה איך שאתם רוצים.
הם היו אכזריים. הסתובבו תמיד עם סכינים, הם נהנו מלאות את החיים יוצאים לחתולים מהעיניים מלראות אותם מייללים לרחמים, מתחננים לחיים. הם היו פשוט שולפים את הסכינים ודוקרים חיות מסכנות שברחו מהבית או סתם חתולי רחוב, הם גם ממש אהבו את זה. משום מה זה היה מאין מופע בידור עבורם הם גם נהגו להתאכזר לאנשים מבוגרים, זקנים. אף פעם לא היינו (אחי ואני) משתפים פעולה עם הרצח הזה של חיות שלא עשו רע לאף אחד... או עם האלימות הזאת שהם הפגינו כלפי אנשים מבוגרים. פשוט היינו הולכים לאן שהם היו הולכים היינו שני ילדים קטנים ומשועממים שלא מבינים עד כמה החיים מסוכנים. מעולם לא חשבתי שככה זה יגמר.
קמנו יחד בבוקר כמו בכל יום רוני קפץ על המיטה שלי והעיר אותי בצעקה חביבה , צחצחנו שיניים מרחנו זה על זה את המשחה על הפנים השפרצנו אחד על השני מים התלבשנו בבגדים הפשוטים שלנו... לא מותגים או דברים יפה ויקרים.
ההורים המאמצים כבר לא היו בבית ולא הכינו לנו ארוחת בוקר. רוני החליט להבריז כמו תמיד, הוא שנאה את הלימודים לדעתו זה היה פשוט מיותר... אני הייתי נגד, והעדפתי ללכת ללימודים הוא היה עקשן והלך לבדו לסיבוב עם ה"עבריינים" ההם. תמיד לאחר יום הלימודים היינו נפגשים בספסל בכניסה לשכונה בין בית הספר לרחוב בו גרנו. הגעתי בזמן, אף אחד לא חיכה לי. כבר אז הבנתי שמשהו קרה. המון אפשרויות עלו בראשי. אך על מה שקרה לא היה לי את האומץ לדמיין. עזבתי את הילקוט על הספסל ורצתי להביתה. הבית היה ריק, ההורים המאמצים עוד לא הגיעו וגם לא רוני. חשבתי שאני הולך ליפול מהרגליים מרוב הלחץ שהיה עלי. הסתובבתי בכל השכונה שאלתי שכנים מכרים, את המוכרים בשוק שהיה בשכונה. אף אחד לא ראה אותו. בלב ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד שהוא רק מטייל, הוא רק הלך לשכן, הוא בדיוק מחפש אותי ולא מבין לאן נעלמתי, הוא לא שם לב לשעה! כלום לא קרה!!! עד שפגשתי בדליה אחת מהדירות שגרות בבניין ממול הבית, היא אמרה שהיא ראתה אותו לא מזמן מסתובב עם מתן והבנים ביציאה מהעיר... לא אמרתי מילה. רצתי משם כמו טיל, מלא דאגות ופחדים. הם מעולם לא הלכו עד היציאה מהעיר. לקחו לי עשרים דקות להגיע לשם עשרים דקות של פחד. התמונה שראיתי היתה מזעזעת אחי זרוק על הרצפה מדמם מחתך בבטן ומעליו עומד מתן ובועט בו בצלעות. לא האמנתי למה שראו עיניי.
-מתן!- צעקתי מתן לא שמע את הצעקה. הם היו רחוקים התקדמתי במהירות. הכביש היה סוהר .
ראיתי איך רוני קם על הרגליים בניסיון לברוח ממתן, הוא הצליח... הוא מלמל מילה אל מתן ואז.
אז ראיתי את אחי מת. מת לי מול העיניים את אחי התאום הולך לי מהחיים. 
מתן שלח את ידו ודחף אותו אל הכביש. הייתי כבר ממש קרוב. רוני גם ככה כבר גסס, המשאית שעברה גמרה אותו לחלוטין. כל המכוניות עצרו. פניו של מתן היו מבוהלות, אני לא חושב שהוא ידע מה הוא עושה. 
כל האנשים יצאו. אמבולנס בא, המשטרה. כך הלך אחי המעולם שלי... אני עדיין מצטער שלא הייתי יותר מהיר. מצטער שהלכתי לבית הספר, מצטער שלא לקחתי אותו איתי, מצטער שהסתובבתי עם אנשים כאלו.
מצטער! רוני תסלח לי. לא התכוונתי אני נשבע אני אוהב אותך !
טוב עכשיו אתם יודעים, זה הסיפור שלי.  




12 תגובות
סתמי!
09/09/2013 15:54
החיים הם גיהנום ואת לי האור
רעה
את הילדה הרעה הזאת, איך עשית את זה. מעט רחמים! מה כבר עברת בחיים? מה הבעיות שלך בחיים? איזה חולצה ללבוש בבוקר, איזו צבע נעליים תקני, מי יבוא איתך לנשף וכמה יפה תרקדו יחד וכמה מתוקה תהיה הנשיקה שעליה חלמת בכל מערב, מה לבחור בתור מתנה ליום ההולדת. 
מה את כבר יודעת, ילדה מפונקת!
אותה הילדה שצחקה על הילד שבא כבר שבוע עם אותה חולצה. כי אין לו בגד אחר בארון, אה וגם אין לו ארון.
אותה ילדה שצחקה כשהילד נכשל במבחן, למרות שהוא היה כזה פשוט לכולם גם לטיפש של הכתה.
אותה ילדה שצחקה כשהילד ישב לבד ובכה, במקום לשמוח עם כולם בסוף שנת הלימודים.
אותה ילדה שצחקה כשכל הכתה צחקה לו על החיים, ממש כאילו זאת איזה בדיחה.
אז זהו! תביני ילדה. הוא בא עם אותה חולצה כי אין לי הורים שיקנו לו בגדים ולא רק שאין לו ארון, גם אין לו חדר או בית בכלל!
הוא נכשל בכל מבחן כי הוא מחסיר מכל השיעורים, הוא צריך לדאוג לבטן הרעבה שלו ולא לציונים מפגרים. אז זהו שכשאת מכל חבריך סיימתם את שנת הלימודים ורק חיכיתם לפגוש את ההורים ולספר להם עד כמה אתם מתרגשים וכמה שמחים ואז אולי לאכול עוגה נחמדה שאמא הכינה ממש במיוחד בשבילכם ולדבר על השנה שעברה ועל מה שהספקתם לחבק את האחים ולריב על למי יש ציונים יותר טובים בזמן שכל זה הסתובב לך בראש הילד בכה! הוא בכה טוב! זאת לא בושה חכי שתעברי מה שהוא עבר חכי! טוב רק אחרי שתעברי אני אסכים שתצחקי. אפילו נצחק יחד טוב?
לאן היה לו ללכת? חשבת על זה??? אה! לאף מקום! אף אחד לא חיכה לבואו הביתה לחיבור או נשיקה, אף אחד לא הכין לא עוגה. בכל יומולדת שלו הוא בוכה ובכל יומולדת שלך את צוחקת. את מקבלת מתנה והוא צריך להתחנן בפני אנשים זרים כדי לקבל ארוחה חמה.
את חולמת על נשיקה ראשונה והוא חולם על משפחה.

אז תסתמי! 




6 תגובות
אהבה של פעם בחיים
08/09/2013 23:43
החיים הם גיהנום ואת לי האור
סיפורים על החיים-אהבה
אם כבר הכרתם את הבלוג שלי וקצת אותי אז אתם בטח שואלים "איך היה לו זמן לאהבה".
ואתם צודקים. לא היה לי זמן, ממש לא.
ואני בכלל לא מאמין באהבה.
אני בטוח שאהבה זאת הטעות הכי גדולה של האנושות, שנוצרה בכדי לבלבל את הלב, לסובב את הראש, להוציא מכל משליטה.
אבל אם ארצה או לא. היא קיימת, והיא פה. אני יכול לברוח ממנה אבל היא תרדוף אותי.
אז כן. כמו כולם גם אני שבוי של האהבה. עד כמה שקשה לי להודות בזה.

לפני פחות משנתיים הייתי בפנימייה בדרום, הצלחתי לשרוד בה כמעט חצי שנה. 
שם הכרתי את אהבתי הראשונה, והאחרונה. אני לא מוכן להתאהב יותר, אני יודע שזה לא ממש תלוי ברצון... אבל אני יודע שאני לא הצליח להתאהב במישהי אחרת. היא עוד לא יצאה לי מהלב. ולעולם לא תצא. 
לאותה פנימייה זרקו אותי ההורים המאמצים, לאחר מותו של אחי, הם לא יכלו לראות את הפרצוף שלי יותר. ממש השתגעתי שם מגעגועים לאחי לא היה טעם לחיים בלעדיו.
שם הכרתי את דקלה. שהייתה בפנימייה מבחירה, אמה התחתנה שוב עם בעל שהיא לא אהבה אז היא הגיעה לשם. היא אהבה את המקום, היא ממש אהבה להיות שם, היא הייתה הקרן אור היחידה שלי שם תקווה היחידה, היא הייתה משהו מיוחד. מעולם לא הכרתי יצור טוב ממנה. היא הייתה ממש מיוחדת.
למרות הקרבה בינינו. היא לא הייתה רוני הוא היה חסר לי בצורה מפחידה לא הייתי רגיל להתגעגע, לא ידעתי מזה, מעולם לא היה לי למי להתגעגע.
באחד הימים בפנימייה, אחד הימים הקרים (רעים) החלטתי לשים סוף לחיים שלי, להצטרף אל רוני לפגוש אותו שוב ולהישאר איתו לעד.
הכל היה מוכן. אבל דקלה עצרה אותי בזמן ממש לפני שהיה מאוחר.
היום אני מודה לה, אך אז כאסתי.
כמובן שלא הספיק לעבוד הזמן ומיד העיפו אותי משם.
מאז לא ראיתי יותר את דקלה. אבל אני יודע שאותה אני אוהב.
שלעולם לא אפסיק לזכור אותה בתור המלאך שהציל את חיי.
בתור האור היחיד שהאיר לי את הדרך.

שלכם.







7 תגובות
חדש באתר
08/09/2013 22:53
החיים הם גיהנום ואת לי האור
חיים
טוב אני כרמל.
אני אספר קצת על עצמי.
בן 15. אין לי בדיוק בית קבוע אני עובר דירה כמעט בכל שבוע. יתום מאב ואם. לעולם לא הכרתי אותם.
אין לי אף אחד בעולם הזה. מתמיד אני זוכר את עצמי נזרק ממקומות, פנימיות, בתים, הורים מאמצים.
היה לי אח תאום שנהרג.
בגיל שלושה שבועות הורי נטשו אותנו מסיבות לא ידועות. אני לא יודע אם הם מתו, או סתם לא יכלו לגדל אותנו, אני גם לא בטוח שהם חיים היום, או יודעים שאני חי.
והדבר היחיד שנשאר מהם זה שני שרשראות זהב, אחת שלי ואחת של אחי.
שני שרשראות זהות שהם העניקו לנו לאחר הלידה. זה גם הדבר היחיד שנשאר לי מאחי.
הוא חסר לי נורא, הוא היה סוג של מראה, שיכפול שלי ממש... יש תאומים דומים יש תאומים זהים יש תאומים כמעט דומים... אחד גבוה ואחד נמוך אחד יפה ואחד פחות.
אבל אני והוא היינו ממש אחד הוא זה אני ואני זה הוא. הוא היה חצי ממני וביום שהוא נהרג. חצי ממני מת יחד איתו.
אני ילד מורד. אולי בגלל כל מה שעברתי, אני לא יודע...
תמיד מוצא על מה להתווכח. אולי בגלל זה העיפו אותי מכל כך הרבה מקומות.
שישה משפחות הספיקו לאמץ אותי ולזרוק אותי מיד לאחר כמה חודשים.
חודשיים מהחיים שלי ביליתי מחוץ לגג בית. הלו היו החודשיים הכי מגעילים שהיו לי אי פעם.
בחיים לא היה לי חפץ כל שהוא חוץ ממחברת עט וגיטרה.

הלו היו חיי הקצרה...
                                                 

             שלכם.



19 תגובות